כתה הטרוגנית

עד הרגע שבו הגעתי אל רחבת בית חיל האויר, עברו במוחי אך ורק מחשבות ודמיונות על יציאה מהמגיפה. יכולתי לדמיין את המפגשים המשפחתיים המלאים, הממלאים. ודוקא עכשיו, אחרי חיסון ראשון, עם הכניסה לסגר שלישי ומהודק נראה שזה מתרחק במקום להתקרב. יותר חשש, יותר ריחוק ובידוד, מתקשה כבר לדמיין מפגש כמו פעם, עם משפחה, עם סטודנטים, הרצאה בכנס מקצועי, ישיבה בבית קפה. לא בגניבה, לא בריחוק, לא בחשש. משהו בי מבין לעומק ובעצב, שיש סיכוי שלעולם לא ניפרד מהפחד הזה. שזה ייהפך לחלק מהתרבות, מההתנהלות היומיומית. אני פתאום נזכרת שיש אנשים מלבד בני משפחה, שנהגתי לחבק, על אף שאני לא חובבת חיבוקים עם כל אחד. וזה נראה כל כך מוזר. בדיוק כפי שסצינות קולנועיות הומות אדם, נראות עכשיו על המסך תלושות מהמציאות, הזויות, חסרות אחריות – "מה הם לעזאזל חושבים לעצמם, להתגודד בתחנת רכבת כל כל הרבה יחד??"
סטודנטית שיתפה אתמול בתחושה שמה שעבד לה פעם עם תלמידים, לא עובד יותר. הטריקים למשוך תשומת לב, לעורר מוטיבציה- לא עוברים מסך. כתגובה, מצאתי את עצמי משווה את המצב להתמודדות עם נכות חדשה. הסתגלות למצב שלא עומד להשתנות, הכרה באבדן. באיזה שלב אנחנו של האבל? עד כמה אנחנו שונים בקצב העיבוד? עד כמה הקצב הזה משפיע על ההתמודדות שלנו כחברה? האם יהיה רגע שבו אוכל להרגיש שקיבלתי את חיי בחזרה?