Design Thinking שלב האמפטיה Empathize

הרעיון שאפשר ונכון לטעות כדי ללמוד, הוא אחד העקרונות החשובים העומדים בבסיס החשיבה העיצובית. עקרון חשוב נוסף הוא למידה. איסוף בלתי פוסק של מידע וניתוח שלו על מנת להפיק תובנות ולהתקדם. בתהליך החשיבה העיצובית המבוסס על תהליכי עבודה של מעצבי מוצר, עובדים על השלבים הללו באופן מוסדר ומובנה, תוך נכונות להתנסות בכשלונות ולחזור לשולחן העבודה כדי להסתער מחדש על האתגר: השאלה שמבקשים למצוא לה פתרון או פתרונות.

התהליך בנוי מכמה שלבים: (התרשים מ dschool )

hex_design-1

איך מתחילים?

דוגמה אחת היא חדר מורים או יותר נכון חדר מורות, בישוב במרכז הארץ המוביל מזה מספר שנים תהליך של איתור חוזקות אישיות בקרב מורים, על מנת ליישם את העקרונות בקרב התלמידים. בשיחה מקדימה איתי, לקראת מפגש עם המורות, ביקשתי ממנהלת בית הספר להגדיר מה היא חושבת שתנסה לפתור בעזרת מפגשי הלמידה הללו. פ' אמרה מיד: את העקרונות שהצלחנו להפנים וליישם בתחום האישי והבינאישי, ארצה ליישם ללמידה בתחומי הדעת.

חשוב לומר שמדובר בבית ספר שמוביל תהליך במסגרתו מגדירים לעצמם המורים תחומי ענין ומטרות להשגה, בונים תכנית אישית להתקדמות, ומלווים את התלמידים בתהליך מקביל. כל זאת בליווי מקצועי צמוד של פסיכולוגית ועל פי תורה סדורה שלא אשטח כאן על מנת לא לאפשר זיהוי של בית הספר (רק משום שטרם ביקשתי אישור פרסום).

בעקבות הגדרת המטרה על ידי המנהלת, ביקשתי ממנה לצרף למפגש הראשון קבוצת תלמידים, שיוכלו לענות על שאלות ולהיות חלק מהצוות שיערוך סיעור מוחות ראשוני: שלב ה- Empathize אליו יצאנו עם שאלה מרכזית למורות: כיצד תרצו ללמד בבית הספר? ושאלה מקבילה לתלמידים: כיצד תרצו ללמוד בבית הספר?

המפגש הראשון התחיל בתרגיל הבטחון היצירתי של טים בראון: כל משתתף התבקש לצייר את המשתתף היושב לימינו במהלך 3 דקות. מטרת התרגיל להביא למודעות את חוסר האמון ביכולת שלנו להביא לביטוי כישורים שלנו. זהו תרגיל קצר ומאד יעיל, במהלכו תמיד נשמעים קולות צחוק וצהלה, המבטאים מבוכה יותר מכל. משפטים כמו "אני לא יודעת לצייר", "אף פעם לא עשיתי כזה דבר" ופעם אחת אף שמעתי את המשפט: "עד שאבי לא נפטר לא הרשיתי לעצמי לצייר ולו קו אחד, כיוון שהיה צייר".

כצפוי, התנהל השלב הזה ברעש והמולה. ההבדל בין המורות לתלמידים היה ניכר: התלמידים לקחו על עצמם את המשימה כמעט ללא היסוס בעוד המורות הסבירו ותירצו את הכשלון הצפוי מראש וחיפשו דרכים להיחלץ מהמשימה אבל אני כהרגלי, קשוחה (לא באמת) ואסרטיבית (באמת), עמדתי על הצורך לבצע את המשימה עד תומה וכך היה.

בעקבות תרגיל הפתיחה, ופתיחת האפשרות להגיד כמעט כל דבר מתוקף הבטחון ביצירתיות, עברנו לשלב האמפטיה Empathize: נסיון להבין כיצד ניתן יהיה ללמוד וללמד באופן הראוי ביותר המתאים לבית הספר . למשתתפים ניתנו 10 דקות לחשיבה ולכתיבה. בסופן, ניהלתי דיון שבו כל אחד התבקש להשמיע את תובנותיו. כאן באה לידי ביטוי באופן הבולט ביותר החשיבות הגדולה שבצירוף הילדים לתהליך. הרעיונות שהעלו, התובנות שהביאו לחלל החדר, קידמו את המורים לחשיבה מעמיקה על מה שניתן לעשות עם הידע שכבר קיים בבית הספר, על מנת להתחיל ולבנות מערכת למידה העושה שימוש בעקרונות ההתפתחות האישית עליהן מתבססת היחודיות של בית הספר והתהליכים שהמורות מובילות.

הנה כמה דוגמאות למה שביקשו הילדים לפתח:

  • שעה בשבוע שהתלמיד בוחר מה ילמד תלמידים יבחרו נושא שאוהבים ויפתחו יחד עם המורים
  • מורים יפתחו שיעורים יחד עם מורים ויכניסו אותם למאגר עבור שאר התלמידים
  • כל אחד יקבל את התכנים בדרך שמתאימה לו ויהיה מקום לבחירה בתכנים ובאופן הלמידה
  • תהיה הזדמנות לדבר על איך מרגישים בלמידה ויהיה מקום גם למשוב ובחירה
  • למידה מרחוק עוזרת ללמוד עצמאי
  • שהטקסטים הנלמדים יכילו ידע עולם והערכה כבר בתוך הלמידה
  • שהמורה תשמע מה החלום שלי ויתנו לי ידע בתחום המעניין אותי וסיפורי הצלחה שיכינו אותנו לחלום שלנו
  • פעילויות נוספות שיעזרו לתכנן את הדרך לחלום וחוגים להתמחות
  • תלמידים בוגרים שיעשו ביחד פרוייקט כדי להטמיע ערך של שיתופיות ועזרה לזולת
  • שכל תלמיד ידע מהם מפתחות ההצלחה שלו כדי להתקדם בעתיד
  • להיעזר בתיכוניסטים שיעזרו למורים בכיתה, זה עוזר לשמור על קשר של הבוגרים עם בית הספר היסודי כי קשה הפרידה

התרגשתי במהלך התיעוד. יכולתי להתחיל לראות כיצד בטחון יצירתי מוביל חשיבה לקראת בית ספר המבוסס על עקרונות מהסוג הנכון הולך ונבנה לנגד עיני. הילדים יחד עם המורים חשו כי הם בונים בית ספר. בתמיכה מלאה ובאמפטיה של המורים כלפי התלמידים ושל התלמידים כלפי מוריהם הגיעה הקבוצה לחשיבה ברמה גבוהה, ומשם, נתקדם בהמשך לשלב ההגדרה  Define במפגש הבא. כך נוכל להגדיר את הדרכים בהן יעבוד הארגון על מנת לבאיו חוויה של למידה : מורים ותלמידים כאחד.

 

 

מודעות פרסומת

Design Thinking: המפתח לשינוי בחינוך נמצא אצל המורה או: הקשר בין בטחון יצירתי, חדשנות בחינוך וטכנולוגיה

מאת צביה אלגלי

חדשנות בחינוך היא מונח שמתחבר אצלינו מיידית לטכנולוגיה. זאת משום שהדימויים העולים בראשינו עם העלאת צמד המילים הזה על דל שפתינו הוא כבר כמעט חמישים שנה, של מחשבי על, אינטליגנציה מלאכותית, מדפסות תלת מימד, שלל אפליקציות חינוכיות: שפע של מוצרים טכנולוגיים. די הגיוני, אחרי חמישים שנות התפתחות טכנולוגית מואצת בעולם הדיגיטלי, שסיגלנו לעצמינו אוסף דימויים טכנולוגיים במגירת החדשנות במוח. נודה בשמחה על האמת: אנחנו אוהבים חידושים טכנולוגיים וששים אליהם.

בשנים האחרונות, עולים קולות ספקניים, הקוראים לבחון מה עושה שפע הטכנולוגיה הזו ליחסים בין אנשים, מתוך חשש שהיא פוגעת בהם. שרי טרקל, הקוראת לחזור לשיח פנים אל פנים בעידן של שיח דיגיטלי דאגלס ראשקוף, המודאג מה"דיגיפרניה" שבה לקינו או ג'ירון לנייר שטוען שהטכנולוגיה מחסלת את מעמד הביניים. לקולות הללו, שיש שיאמרו שסובלים מבעיית גיל וחוסר הבנה דיגיטלית, מצטרפים קולות צעירים ולא רק של חוקרים במגדל השן או של פעורי גיל. ג'ורג' ווצקי הוא זמר ראפ בן כמעט 30, שמקדיש כמה מהמונולוגים שלו לתחושת הצער והאבדן שהוא חש בעקבות התרחקותם של בני אדם משיחות פנים אל פנים. לשיר המחאה שכתב תחת הכותרת Tiny glowing screens הצמיד ווצקי קליפ המעביר מסר תת חושי שלמעשה הפכנו בחסות השימוש במסכים הזוהרים האלה לזומבים: מתים מהלכים. במהלך השיר ווצקי מצולם בהופעה ומבקש ברקע מהקהל לא לצלם אותו, פשוט להיות שם. לראות אותו דרך העיניים ולא דרך המסך הבוהק הקטן.

הגישה האמביוולנטית על פיה אנחנו מודאגים מטכנולוגיה ומאידך שמחים בה, מאפיינת באופן טבעי, גם מורים בכל מסגרות החינוך השואלים עצמם איך מנהלים שיעורים מעניינים, בחסות הטכנולוגיה. הם מתכוונים בדרך כלל לשיעורים שישלבו את הטכנולוגיה באופן שתועיל ללמידה ולא תפריע. הדיון סוער, כולל אמירות נחרצות יותר ופחות על כך ש"אי אפשר בלי" וש"לא ניתן לנהל שיעור עם המסכים האלה" כולם מסכימים שלא נמצאה הדרך לעשות זאת נכון. מה שמטריד את כותבת שורות אלה הוא לא העובדה שיש דיון. מטרידה היא העובדה שדורות של תלמידים נופלים בין מושבי הדיון הזה, כשהם לומדים בגישות מיושנות, בעוד מגוון של מכשירים דיגיטליים ואפליקציות עושים את דרכם לבית הספר ללא שימוש מועיל ויעבור כנראה עוד זמן רב עד שזה יקרה. תלמידים מבלים רק 12 שנה במערכת החינוך, שכבר חמישה עשורים מתלבטת מה לעשות עם טכנולוגיה.

על מנת לקרב את העידן הזה, שבו מחנכים ישתמשו בטכנולוגיה באופן מיטיב, נדרשת חדשנות חינוכית. חדשנות שמורים יפתחו מתוך בטחון יצירתי Cretive Confidence: הן של המערכת והן של המורים. בטחון יצירתי הוא מונח שטבע דייויד קלי, מעצב מוצר שהקים יחד עם אחיו את חברת IDEO לפני כ-30 שנה ואחר כך ייסד את ה d.school באונ' סטנפורד, כדי ללמד אנשים תהליך מובנה שבו מפתחים חדשנות בתהליך של חשיבה עיצובית Design Thinking, באמצעות בטחון יצירתי. בטחון יצירתי הוא הבסיס והאמונה של אדם ביכולתו ליצור משהו חדש שיענה על צורך אמיתי ויסייע לפתור בעיה, לקדם תהליך מרעיון, לדבר ממשי. בטחון יצירתי הוא הבסיס לחדשנות. האחים קלי, עיצבו לאורך שנים תהליכים שמיועדים לעודד את הבטחון היצירתי ולהפכו לכור היתוך לרעיונות ישימים. היום הם מוכרים את השיטות הללו למערכות עסקיות, לאומיות וגם לחינוך.

חדשנות חינוכית איננה טכנולוגיה כזו או אחרת. חדשנות חינוכית היא היכולת של איש חינוך להוביל אבולוציה. להבין את הצורך השונה של קבוצות שונות של לומדים ושל הלומד היחיד, בדרך שלהם ללמידה, לקחת יוזמה לאתר את הדרך לתת מענה לצורך הזה וליישם אותה בשטח. למה אבולוציה? כיוון שמדובר בתהליך אבולוציוני שבו שורדים או "מנצחים" הרעיונות הישימים והמתאימים ביותר המובילים ל"הצלחה". המוטציות – השינויים שיובילו להצלחה, הם אלה המובילים תלמידים ללמידה. כשמדברים על מורה המוביל שינוי חדשני בחינוך מדברים על איש החינוך שיודע לעשות את השינויים הללו כדי לסייע לתלמידיו לאהוב את הלמידה או לפחות, לדעת כיצד לנהל אותה.

מה עושים עם כל היצירתיות הזו?

החשיבה העיצובית, היא תהליך המביא מרעיון ליישום באמצעות בניית בטחון יצירתי המורכב מאמונה ביכולת, היכרות עם מגוון אסטרטגיות וכלים, ויכולת לחבר ביניהן לתפריט המתאים לכל תלמיד. בתוך הכלים הללו נמצאת <גם> טכנולוגיה. אותם מורים מובילי אבולוציה הם הנכס של מערכת החינוך. ברמה הבית ספרית, כדי לקדם חדשנות צריך לפתח מכ"ם חדשנות, בעל יכולת לזהות את האנשים החדשנים בקהילת בית הספר, לסייע להם לקדם את הגישות שלהם, להפיץ את הגישות שלהם בבית הספר באמצעות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. להפוך אותם למנהיגי דרך כדי להעצים את ניצוץ החדשנות בקרב כל קהילת בבית הספר. את זה, עושים בעזרת חשיבה עיצובית בגישה של HCD Human Centered Design – על חשיבה עיצובית ועל HCD – המתחיל באמפטיה Empathize תוכלו לקרוא כאן.

למילים של ווצקי לשיר Tiny glowing screens עם פרשנויות גולשים באתר Genius

ספטמבר 2015 שוב אכזבה מטכנולוגיה בחינוך? או שלא…

לפני מספר ימים התפרסם דוח חדש של OECD המכיל מידע מתסכל ומאכזב באשר להשפעה שיש לטכנולוגיות מידע וליתר דיוק לשימוש בטכנולוגיות​​
מידע בבתי הספר, על הישגי תלמידים והכנתם לעולם המחר.

הדוח זכה כמובן מיד לכותרות ענק, בשל הענין הרב שמגלים מערכות חינוך ויצרני טכנולוגיה בממצאים ובהשלכותיהם האפשריות. כמובן שמתנגדי טכנולוגיה קפצו מיד כמוצאי שלל רב. לא לאלה ולא לאלה יש בדוח פתרונות ומענים מידיים. בוודאי שלא לשוללי הטכנולוגיה- היא פה כדי להשאר, הדוח מצביע על הצורך ללמוד כיצד לעשות זאת נכון, לא על הצורך להרחיק את הטכנולוגיה מבית הספר.
אנו העוסקים בחינוך לא מופתעים מהדוח. המצב העגום ידוע לנו- עם זאת, כמומחית לטכנולוגיה בחינוך אני יכולה לשמוח על הסרת עלה התאנה שלקח על עצמו באופן אמיץ אנדריאס שלייכר, "שר החינוך של העולם"- מנהל תחום החינוך ב OECD. שמחתי מאד על כך שהעז לומר את האמת: טרם נמצאה הדרך לעשות שימוש איכותי ומעצים בטכנולוגיות מידע לטובה למידה מסורתית בבתי הספר.
שלייכר, פוסט שכתב שלייכר ל BBC,  מנסה להצביע על כמה כיוונים למה שצריך וניתן לעשות, אני רוצה להצביע בעיקר על הכיוון של האמון במורים שצריכים להיות סוכני השינוי- החדשנות תבוא מהמורים. חדשנות תמיד צומחת בשטח. המדיניות מלמעלה רק צריכה לתת לה הזדמנות. את זאת אומר שלייכר, ניתן לעשות רק אם נותנים להם תמיכה מתאימה ומתמדת.
הדוח מדבר על כך שתלמידים שנחשפו לשעות רבות של טכנולוגיה הם בעלי הישגים נמוכים- גם כאן אין הפתעה: לימודים בבית הספר אינם מעניינים ילדים המבלים שעות רבות מול המחשב. מסיבות כאלה ואחרות. לא תמיד מדובר בהתמכרות למשחקי מחשב, לעיתים מדובר בילד או ילדה שמצאו לעצמם ענין אחר לחלוטין ועולם תוכן שיש סיכוי שיקדישו לו את חייהם. במקרים כאלה הצלחה בהישגים לימודיים בבית הספר הם חסרי משמעות, עד כמה שלא נעים להודות בכך.
ולבסוף, הדוח מגלה כי שימוש מדוד ומכוון בטכנולוגיה מביא להישגים הגבוהים ביותר בבית הספר: על כך אני יכולה להגיב בציטוט סבתו של בעלי ז"ל, שמתה בשיבה טובה בגיל 95, ונהגה לומר שעל מנת לשמור על בריאות וצלילות יש לטעום מכל דבר כזית- במידה.
גמר חתימה טובה לכולם
צביה
*מצ"ב תגובתו של שלייכר לדוח

School technology struggles to make an impact

By Andreas Schleicher OECD education director

15 September 2015

http://www.bbc.com/news/business-34174795

 דוח OECD בנושא תקשוב http://www.oecd.org/education/students-computers-and-learning-9789264239555-en.htm

קפה רעיונות

blog art v2

"קפה רעיונות" הוא תהליך יזמי קומפקטי שארגתי מכמה חוטים שמשכתי מפקעות סבוכות כמו: PBL ,  למידה שיתופית, למידה בחברותא, מרחב פתוח, האקתון, משוב עמיתים, פרזנטציה. הוספתי תבלינים בדמות זמנים קצובים, ניהול קפדני אבל משחרר לעשייה, והרבה אמון. התוצאה היא שמורים מתדיינים, מתווכחים, טוענים, יוצרים בחגיגה של למידה משתפת.

כל מי שהגה יוזמה חינוכית, ואת זה עושה כל איש חינוך, יודע שכאשר ישנה יוזמה, פרוייקט, רעיון חינוכי, משימה לימודית שנראית לנו מעניינת, אנחנו במקרה הטוב מיישמים אותם בבית הספר וממשיכים הלאה. במקרה היותר טוב- משתפים מורים אחרים בצוות תוך שיחה אקראית בחדר המורים, או מציגים אותה במסגרת שעות מנהל או בחדר מורים לומד.

אם התמזל מזלינו ואנחנו עובדים בצוות, פיתחנו את היוזמה יחד ואם לא, עבדנו קשה  מאד, לבד או בצוות מצומצם ויצרנו יוזמה יפה, ראויה שניתן לאמץ אותה לתחומים ולגילאים אחרים, אבל ברוב המקרים זה לא קורה. האי לא הופך ליבשת.

הבעיה המרכזית עם יוזמות מקוריות היא שהן נשארות ברמת האי הבודד ולא הופכות לנחלת הכלל: לא בדרך לפיתוחן ולא ביישום. ליוזמות הכרוכות בשילוב טכנולוגיה דיגיטלית יש מקום מיוחד של השארות כאיים, כיוון שהן מצריכות מהמורים מאמץ נוסף ומיוחד, ומבית הספר תקציבים והיערכות לוגיסטית יחודית.

על מנת לאפשר פיתוח שיתופי, שהוא תמיד יותר עשיר ויצירתי, שיש לו סיכוי טוב לזכות בהפצה ויישום של יוזמות ברחבי בית הספר, בניתי את "קפה רעיונות".

"קפה רעיונות" הוא מהלך המיועד לשתף בתהליך הפיתוח וביישום. הוא קל לתפעול, קצר ומאפשר לכל אחד לשתף את רעיונותיו ולאמץ רעיונות של אחרים. הוא משמש מדרגה לטפס בה מרעיון בר יישום להפצתו. הוא מתאים לכל שלב בעבודה ומכיוון שהוא קצר, הוא מאפשר חזרה ולמעשה, יכול להפוך לשיטת עבודה יעילה המסייעת לארגון להפוך לארגון לומד.

הכנות מראש:

לכל קבוצה על השולחן יהיה מונח גליון נייר גדול שעליו ירשמו השגריריים מהקבוצות המבקרות (מהלך שיוסבר בהמשך) את התובנות והרעיונות שלהם. ניתן להיעזר במחשב לצורך תיעוד התהליך והרעיונות. במקרה כזה- ימונה מתעד שרק הוא ישתמש במחשב.

כלל חשוב ותורם להצלחה הוא הקצאת הזמנים: יש להקדיש לכל שלב זמן קצוב, וקצר מעט מהמצופה. מומלץ מאד להציג שעון עצר על מסך גדול בכל שלב.

שלבי העבודה 

1. גיבוש הרעיון הראשוני על מסמך, מוכן להצגה בפני מבקרים ועמיתים. המסמך יכלול תאור קצר של היוזמה לפי מטרות, תפוקות ותוצאות, אוכלוסיית היעד, שיתופי פעולה קיימים ונדרשים, משאבים נדרשים ומשאבים קיימים. לו"ז ואחריות לביצוע.

בהנחה שהמשתתפים הכינו מראש את השלב הזה ונדרשת התארגנות קצרה בלבד, שלב זה צריך להימשך עד 10 דקות.

2. כל צוות ממנה שגריר או שניים ליציאה לביקור בכל אחד מהצוותים האחרים.

הביקור בצוותים האחרים מיועד:

  •       לאפשר לצוות המפתח לספר על היוזמה ולקבל משוב
  •       לאפשר לשגרירים המבקרים לאמץ רעיונות איתם יחזרו לצוות שלהם להמשך פיתוח

השגרירים יוצאים לביקור ביוזמות השכנות, שומעים ממפתחי היוזמה אודותיה ונותנים משוב על פי 4 היבטים, אותו הם אומרים בעל פה וכותבים בנקודות על הגליון שעל השולחן:

מה שאהבתי ביוזמה וראוי לציון

רעיונות שהיוזמה העלתה אצלי, עבורכם ועבור עצמי

רעיונות להרחבה ולהצמחה

שאלות שעלו וראוי לתת עליהן את הדעת

חשוב לשמור על הכללים למתן המשוב והם:

Be kind תהיה חביב ואדיב במתן המשוב

Be specific תהיה ממוקד – תן משוב מבוסס דוגמאות, מדוייק

Be helpful תהיה מסייע – תן הצעות לפעולה ורעיונות שניתנים ליישום

שלב זה מתאפיין בעבודה אינטנסיבית והוא עתיר פעלתנות ומוטיבציה.

 

3. ארגון מחדש וחשיבה

בתום שלב המשוב, כאשר לכל קבוצה יש אוסף תובנות שנאספו על ידי הסיירים ומהאורחים שהגיעו, מתכנסים כל חברי הקבוצה מחדש כדי לשפר את הרעיון הראשוני בעזרת כל התובנות שנאספו. הרעיון המגובש מחדש מנוסח על גבי מסמך על פי ראשי פרקים , ואז מכינים חברי הקבוצה מצגת קצרה, בת 5 דקות, ובה מציגים:

    1. הרעיון
    2. מה נלמד בתהליך
    3. שיתופי פעולה אם נוצרו
    4. מה נדרש כעת על מנת ליישם
    5. לוז ואחריות

כדאי מאד להציג את הרעיון בעל פה או בעזרת הגליון ששימש במהלך ה"קפה רעיונות". ניתן להציג על מסך תמונות ממחישות, צילומים ותרשימים אם יש צורך.

שתפו אותי בשאלות, ברעיונות ובהתנסויות

צביה

Zvia.elgali@gmail.com

לפיתוח הרעיון תרמו תכנים מכאן:

ומכאן:

ומכאן:

http://www.edutopia.org/project-based-learning

מסורת, מסורת!

עשר שנים לא העברתי השתלמות.

עשר שנים שבהן אני מלווה מערכות חינוך כלוויינית. פוגשת מורים ומנהלים, אך כמנהלת תכניות ולא כמדריכה כמו לפני כן.

בתחילת תשע"ה, כשישראל עלתה כיתה, גמלה בליבי החלטה "לחזור לשטח". להרגיש שוב מקרוב את הטמפו, את האוירה מבפנים, בחדרי המורים, בכיתות הלימוד. עשיתי זאת למרות שאני פוגשת מורים כל שבוע במכללה, מלווה אותם בדרכם לתואר השני, כי זה לא אותו הדבר. החיים בבית הספר הם החיים האמיתיים, והם חסרו לי.

אז חזרתי. לשלושה תיכונים מצויינים במרכז הארץ. מורים מצויינים ומחוייבים. אנשים איכותיים שלא יעקפו אתכם מימין בפקק. שלא יתפשו לכם את החנייה בגניבה. מנהלים בעלי חזון שרואים בעבודתם שליחות.

כולם רוצים לעלות כיתה ולהיות חלק מהנהר הזורם לכיוון הלמידה המשמעותית.

פגשתי מורים עם תשוקה אמיתית ללמוד. עם הבנה שלתלמידים שלהם לא קל, שהם יוצאים לעולם מעורפל ושונה מזה שהם עצמם בגרו אליו ומצאו בו את מקומם. עולם שאין בו עוגנים ברורים. עולם שאין בו מסורת.

אני מציגה בפניהם בכל מפגש תפישת עולם מהפכנית, גישות פדגוגיות של למידה מתוך מוטיבציה, שמעוררות את הסקרנות ולא מכבות אותה. אני רוצה לסחוף אותם איתי בדרך להפוך את מערכת החינוך למקום שבו לתלמידים תהיה חוויה טובה של למידה.

הם מאמינים לי. הם רוצים שינוי. אבל הם חיים בעולם שבו השורה בשיר כל כך מתאימה:

"כל אחד מאיתנו הוא כנר על הגג המנסה לאלתר איזו מנגינה קטנה וערבה מבלי ליפול על הראש"

הם נדרשים לשינויים אבל המסורת מצליחה להם. מצליחה במושגים של מערכת החינוך במדינת ישראל. כבר שנים שהם מובילים תלמידים לבגרות מצויינת. אחוזי הזכאות בבגרות נושקים ל-100.

אז למה לשנות?

סיפרתי להם, שבחוץ הכל השתנה. והם האמינו לי. אבל יש להם מסורת. מסורת טובה שמחזיקה אותם כדי שלא יפלו מהגג שהם עומדים עליו.

אז בכל פעם שאני פוגשת אותם, מתנגנים לי נתן דטנר והמקהלה.

כל כך נכון. כל כך מתאים:

"כאן באנטבקה הקטנה שלנו.
כל אחד מאיתנו הוא מין כנר על הגג.
המנסה לאלתר איזו מנגינה פשוטה וערבה,
מבלי לאבד את שיווי המשקל,
ליפול ולשבור את הראש.
ותאמינו לי, זה לא קל.
ודאי תשאלו: אם זה כל כך מסוכן,
למה אנחנו עדיין ממשיכים לשבת כאן?
התשובה מאוד פשוטה:
אנחנו ממשיכים לשבת כאן,
כי אנטבקה, היא הבית שלנו.
ואיך אנחנו מצליחים לשמור על שיווי המשקל?
גם התשובה לשאלה הזאת מאוד פשוטה:
מסתכמת במילה אחת, אחת בלבד: מסורת! "מסורת, מסורת!"

מילים: שלום עליכם. תרגום: דן אלמגור

(מתוך "שירונט")

טנגו תקשוב: יותר מידי טכנולוגיה ופחות מידי למידה?

כאשר אנחנו חושבים על טכנולוגיה בחינוך, אנחנו חושבים על מוטיבציה, על מחוייבות ללמידה, על התגייסות של הלומדים, על מתח וענין בלמידה, על חקר, על סקרנות שמקבלת מענה.

motiv

עוד דבר שעולה במוחינו כאשר אנחנו מדברים על טכנולוגיה, הוא חדשנות. חדשנות, כך חונכנו, היא חיובית. אנחנו startup nation. חדשנות היא קידמה, וקידמה מובילה את האנושות קדימה. קדימה- זה טוב. מה שמביא לקידמה, היא טכנולוגיה. ולכן טכנולוגיה היא דבר חיובי.

inno

אם טכנולוגיה היא דבר חיובי, חשוב מאד לחבר בינה לבין חינוך. חינוך הוא חשוב. הוא הכי חשוב. הוא מייצר את העתיד שנרצה לחיות בו, שחברה חפצת חיים מעצבת אותו דרך מערכת החינוך שהיא בונה.

כאן, אנחנו כבר הולכים על חבל דק. ממש דקיק. בקושי ניתן להבחין בו בכלל. כי אם טכנולוגיה היא דבר חיובי, ואנחנו רוצים בחינוך שלנו טכנולוגיה, קשה מאד שלא להאמין, שטכנולוגיה יכולה לשפר את החינוך. ומכאן קצרה מאד הדרך, לתת למי שבונה ומפתח טכנולוגיות, לעצב את הדרך שבה ילמדו במערכת החינוך. דרך קצרה אמרנו? הנה דוגמה שתעזור להמחיש את הבניית הקשר בין טכנולוגיה, קידמה חדשנות וחינוך. הנה סרטון, שמדגים כיצד נעשית ההבנייה של התפישה שטכנולוגיה, מייצרת חינוך טוב יותר. ישנם המון סרטונים כאלה, המראים את "הכיתה העתידית" בחרתי אחד, שמהווה דוגמה טובה ומייצגת. הסרטון מלווה במוסיקה מהסוג שמייצר התרגשות קלה בבטן, מעוררת אמפטיה, ציפייה. פתיחת דלת הכיתה מדליקה את האור, יחד איתו מגוון מרהיב של אמצעי המחשה בטכנולוגיה של מציאות מדומה, מולקולות צפות באויר, שולחן עבודה שהופך למתקן חימום למבחנות, חיישנים בכל מקום,  מקלדות וירטואליות ומסכים עוברים עם התלמידים בין עמדות העבודה. זה נראה נפלא. טכנולוגית. אבל הפדגוגיה…מה איתה? המורה במרכז, מחלקת את הציוד לתלמידים לקראת הניסוי, מה שאומר שהניסוי תוכנן מראש- מה שאומר, שלא היתה כאן חקירה אמיתית. לא התלמידים ממחישים בעזרת מציאות מדומה אלא המורים- מה שאומר שלא התלמידים עשו את החקר בעצמם, אלא המורה הוא מוביל הידע. לא ללמידה הזו פיללתי. כל הטכנולוגיה הנהדרת הזו, לא תשנה את החינוך, אם לא תשתנה הפדגוגיה.

פיתוח טכנולוגיה הוא תחום חשוב למדינת ישראל, כאמצעי לשמירה על מעמדה ויתרונה של ישראל בקרב אומות העולם, כמעצמה טכנולוגית. אך כאשר מנסים לשלב טכנולוגיה בחינוך כדי "לתקן פגמים במערכת החינוך הנובעים משיטות הוראה מיושנות, ירידה במעמד המורה וחוסר רלבנטיות אל מול העולם הדיגיטלי", או "להשתמש בטכנולוגיות החדשות ככלי להשגת המטרות של מערכת החינוך" (משפטים שנלקחו מתוך תכניות תקשוב לאומיות) כאן כבר יש בעיה.  בעיה הנובעת מהתפישה שטכנולוגיה תעשה את השינוי. מסתבר שזה לא קורה. כבר שנים רבות אנחנו יודעים ש"זה לא קורה"

כתבה מעיתון הארץ אודות אכזבה מהטמעת מחשבים בחינוך, 6 בנובמבר 1985

בערך בשנת 2000 החלו להישמע בגלוי קולות של אכזבה מכך ש"זה לא קורה". היום אנחנו כבר מבינים שטכנולוגיה לא תשנה את החינוך. פדגוגיה חדשה- יכולה לשנות את החינוך. ואיתה יבוא גם שימוש נכון בטכנולוגיה לצרכים הללו. ההתפכחות, מביאה איתה קולות חדשים. שאלות חדשות כמו זו שנשאלה על ידי בן ג'והנסון, הכותב באתר של ארגון Edutopia  במחיצה העוסקת ב"טרנדים" בחינוך:

Too Much Technology and Not Enough Learning?

האם יתכן ש"על חשבון" ההתמקדות בטכנולוגיה שכחנו את הלמידה?? ג'והנסון מספר שקרא את ספרה של אמנדה ריפלי "הילדים החכמים בעולם", ומתוך כך, שאל את עצמו כיצד היו נראים בתי הספר לו אולצו ללמד ללא טכנולוגיה. הוא מעלה שאלות נוקבות באשר להסחה שיוצרת טכנולוגיה מלמידה, ומביע געגוע לימים שבהם היתה בכיתה "פשוט למידה" :

"Sometimes I wish I could go back to the days of chalk boards and overhead transparencies, not just to simplify teaching and learning but to minimize distractions and focus on what is really important — just plain learning." 

 ההרהור של ג'והנסון מעניין. הוא מעניין כי הוא שונה, הולך נגד הכיוון, והוא מעניין במיוחד לאור ההקשר. אתר edutopia, מייצג ארגון שהקים ג'ורג' לוקאס, על מנת לתמוך בפדגוגיה עדכנית בחינוך. מדובר במאגר רחב יריעה של תכנים להוראה וללמידה, חדשות, ידיעות ורעיונות בתחום של פדגוגיה עדכנית משולבת תקשוב. ולכן, הבעת עמדה כזו מצידו של ג'והנסון היא לפחות אמיצה, אם לא מרדנית.

אבל ג'והנסון לא לבד.

קולות ספקניים אודות "יותר מידי טכנולוגיה" נשמעים בשנים האחרונות לא רק בתוך עולם החינוך אלא גם בעולמות אחרים: חוקרים ופרקטיקנים בתחומי הטכנולוגיה, סוציולוגיה ותקשורת שואלים גם הם שאלות נוקבות. ג'יירון לנייר הוא אחד מהם. לנייר נחשב לאחד מחלוצי מהפכת האינטרנט. מדען מחשבים גאון, שעזב את בית הספר בגיל 14, פיתח בשנות השמונים את המציאות המדומה והאוואטרים הראשונים, שימש כמדען הראשי בפרוייקט אינטרנט2, הקים ומכר חברות לאורקל, אדובי וגוגל, ונמצא ברשימת 300 האנשים הגדולים בהסטוריה לפי אנצ' בריטניקה. לנייר הוא גם מוסיקאי מחונן, מלחין ובעל אוסף ענק של כלי נגינה מיוחדים. איש ססגוני ורב תחומי, המכיר היטב את האינטרנט והיה בין מקדמי הקוד הפתוח, טוען היום, שהאינטרנט במתכונתו הנוכחית מוביל את כלכלת העולם לאסון שיביא לעוני של רוב מהאנושות מול עושר מופלג של מיעוט ממנה. בראיון שנתן ל"כלכליסט" ב2011, הוא טוען שהגיע הזמן להתפכח מאשליית האינטרנט החופשי, הגורמת נזקים חברתיים והשטחה של הידע ובראש וראשונה, נזקים כלכליים שיהיה קשה לתקנם. את רעיונותיו אלה, כתב לנייר במספר ספרים וביניהם בספר: Who owns the future? בדומה ללנייר, טוען דאגלס ראשקוף, תאורטיקן וחוקר מדיה, ממובילי הקוד הפתוח  ותומכי האינטרנט הנלהבים בימיו הראשונים, כי אנחנו נמצאים במצב מתמיד של "דיגיפרניה". בספרו "הלם ההווה" "Present Shock" הוא בוחן באופן ביקורתי את המצב המקוון תמיד, שבו נמצאת החברה היום, והשפעות חברתיות, פוליטיות  וכלכליות שיש למצב הזה. בספר קודם, בשם "תכנתו או תתוכנתו" Program or Be Programme" הוא כותב על אכזבותיו: "רבים מאתנו מגלים שהרשתות הספרתיות שלנו מגיבות בדרכים בלתי צפויות מראש, ואפילו באופן הנוגד את כוונותינו. קמעונאים שמהגרים אל הרשת רק מגלים שמחיריהם מאבדים את כושר התחרות בגלל שירותים אוטומטיים לצבירת מידע למכירות (אגרגטורים). יוצרי תרבות תופסים ערוצי הפצה אינטראקטיביים רק כדי לאבד את יכולתם למצוא אנשים המוכנים לשלם עבור תוכן שהיו מאושרים לקנות קודם לכן. אנשי חינוך אשר ציפו בקוצר רוח לנגישות אל אוצרות המידע של העולם לצורכי הוראתם מוצאים עצמם מול תלמידים המאמינים שמציאת תשובה בוויקיפדיה היא הגשמה מספקת של משימת חקירה. הורים שהאמינו שילדיהם יוכלו לנווט באופן אינטואיטיבי ורב-משימתי לעבר הצלחה מקצועית, עכשיו מודאגים כי אותם ילדים מאבדים את יכולתם להתמקד בדבר אחד כלשהו"(תודה לשפי גבעון על התרגום). שרי טרקל, העוסקת במחקר סוציולגי של מדע וטכנולוגיה ב MIT, מציגה בספרה Alone Together תופעות של השפעת הטכנולוגיה על הפרט ועל החברה לאורך 15 שנות מחקר. טרקל טוענת, כי אינטימיות וקרבה אנושית משתנות, והן הולכות ונעלמות מהחברה האנושית. במחקרה היא זיהתה תופעות של בדידות אנושית וחוסר אמפטיה שטכנולוגיה מהווה גורם מעודד להן. 

מימין לשמאל: ספריהם של ג'יוון לנייר, שרי טרקל ודאגלס ראשקוף
מימין לשמאל: ספריהם של ג'יוון לנייר, שרי טרקל ודאגלס ראשקוף

כתבה: צביה אלגלי