Design Thinking: המפתח לשינוי בחינוך נמצא אצל המורה או: הקשר בין בטחון יצירתי, חדשנות בחינוך וטכנולוגיה

מאת צביה אלגלי

חדשנות בחינוך היא מונח שמתחבר אצלינו מיידית לטכנולוגיה. זאת משום שהדימויים העולים בראשינו עם העלאת צמד המילים הזה על דל שפתינו הוא כבר כמעט חמישים שנה, של מחשבי על, אינטליגנציה מלאכותית, מדפסות תלת מימד, שלל אפליקציות חינוכיות: שפע של מוצרים טכנולוגיים. די הגיוני, אחרי חמישים שנות התפתחות טכנולוגית מואצת בעולם הדיגיטלי, שסיגלנו לעצמינו אוסף דימויים טכנולוגיים במגירת החדשנות במוח. נודה בשמחה על האמת: אנחנו אוהבים חידושים טכנולוגיים וששים אליהם.

בשנים האחרונות, עולים קולות ספקניים, הקוראים לבחון מה עושה שפע הטכנולוגיה הזו ליחסים בין אנשים, מתוך חשש שהיא פוגעת בהם. שרי טרקל, הקוראת לחזור לשיח פנים אל פנים בעידן של שיח דיגיטלי דאגלס ראשקוף, המודאג מה"דיגיפרניה" שבה לקינו או ג'ירון לנייר שטוען שהטכנולוגיה מחסלת את מעמד הביניים. לקולות הללו, שיש שיאמרו שסובלים מבעיית גיל וחוסר הבנה דיגיטלית, מצטרפים קולות צעירים ולא רק של חוקרים במגדל השן או של פעורי גיל. ג'ורג' ווצקי הוא זמר ראפ בן כמעט 30, שמקדיש כמה מהמונולוגים שלו לתחושת הצער והאבדן שהוא חש בעקבות התרחקותם של בני אדם משיחות פנים אל פנים. לשיר המחאה שכתב תחת הכותרת Tiny glowing screens הצמיד ווצקי קליפ המעביר מסר תת חושי שלמעשה הפכנו בחסות השימוש במסכים הזוהרים האלה לזומבים: מתים מהלכים. במהלך השיר ווצקי מצולם בהופעה ומבקש ברקע מהקהל לא לצלם אותו, פשוט להיות שם. לראות אותו דרך העיניים ולא דרך המסך הבוהק הקטן.

הגישה האמביוולנטית על פיה אנחנו מודאגים מטכנולוגיה ומאידך שמחים בה, מאפיינת באופן טבעי, גם מורים בכל מסגרות החינוך השואלים עצמם איך מנהלים שיעורים מעניינים, בחסות הטכנולוגיה. הם מתכוונים בדרך כלל לשיעורים שישלבו את הטכנולוגיה באופן שתועיל ללמידה ולא תפריע. הדיון סוער, כולל אמירות נחרצות יותר ופחות על כך ש"אי אפשר בלי" וש"לא ניתן לנהל שיעור עם המסכים האלה" כולם מסכימים שלא נמצאה הדרך לעשות זאת נכון. מה שמטריד את כותבת שורות אלה הוא לא העובדה שיש דיון. מטרידה היא העובדה שדורות של תלמידים נופלים בין מושבי הדיון הזה, כשהם לומדים בגישות מיושנות, בעוד מגוון של מכשירים דיגיטליים ואפליקציות עושים את דרכם לבית הספר ללא שימוש מועיל ויעבור כנראה עוד זמן רב עד שזה יקרה. תלמידים מבלים רק 12 שנה במערכת החינוך, שכבר חמישה עשורים מתלבטת מה לעשות עם טכנולוגיה.

על מנת לקרב את העידן הזה, שבו מחנכים ישתמשו בטכנולוגיה באופן מיטיב, נדרשת חדשנות חינוכית. חדשנות שמורים יפתחו מתוך בטחון יצירתי Cretive Confidence: הן של המערכת והן של המורים. בטחון יצירתי הוא מונח שטבע דייויד קלי, מעצב מוצר שהקים יחד עם אחיו את חברת IDEO לפני כ-30 שנה ואחר כך ייסד את ה d.school באונ' סטנפורד, כדי ללמד אנשים תהליך מובנה שבו מפתחים חדשנות בתהליך של חשיבה עיצובית Design Thinking, באמצעות בטחון יצירתי. בטחון יצירתי הוא הבסיס והאמונה של אדם ביכולתו ליצור משהו חדש שיענה על צורך אמיתי ויסייע לפתור בעיה, לקדם תהליך מרעיון, לדבר ממשי. בטחון יצירתי הוא הבסיס לחדשנות. האחים קלי, עיצבו לאורך שנים תהליכים שמיועדים לעודד את הבטחון היצירתי ולהפכו לכור היתוך לרעיונות ישימים. היום הם מוכרים את השיטות הללו למערכות עסקיות, לאומיות וגם לחינוך.

חדשנות חינוכית איננה טכנולוגיה כזו או אחרת. חדשנות חינוכית היא היכולת של איש חינוך להוביל אבולוציה. להבין את הצורך השונה של קבוצות שונות של לומדים ושל הלומד היחיד, בדרך שלהם ללמידה, לקחת יוזמה לאתר את הדרך לתת מענה לצורך הזה וליישם אותה בשטח. למה אבולוציה? כיוון שמדובר בתהליך אבולוציוני שבו שורדים או "מנצחים" הרעיונות הישימים והמתאימים ביותר המובילים ל"הצלחה". המוטציות – השינויים שיובילו להצלחה, הם אלה המובילים תלמידים ללמידה. כשמדברים על מורה המוביל שינוי חדשני בחינוך מדברים על איש החינוך שיודע לעשות את השינויים הללו כדי לסייע לתלמידיו לאהוב את הלמידה או לפחות, לדעת כיצד לנהל אותה.

מה עושים עם כל היצירתיות הזו?

החשיבה העיצובית, היא תהליך המביא מרעיון ליישום באמצעות בניית בטחון יצירתי המורכב מאמונה ביכולת, היכרות עם מגוון אסטרטגיות וכלים, ויכולת לחבר ביניהן לתפריט המתאים לכל תלמיד. בתוך הכלים הללו נמצאת <גם> טכנולוגיה. אותם מורים מובילי אבולוציה הם הנכס של מערכת החינוך. ברמה הבית ספרית, כדי לקדם חדשנות צריך לפתח מכ"ם חדשנות, בעל יכולת לזהות את האנשים החדשנים בקהילת בית הספר, לסייע להם לקדם את הגישות שלהם, להפיץ את הגישות שלהם בבית הספר באמצעות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. להפוך אותם למנהיגי דרך כדי להעצים את ניצוץ החדשנות בקרב כל קהילת בבית הספר. את זה, עושים בעזרת חשיבה עיצובית בגישה של HCD Human Centered Design – על חשיבה עיצובית ועל HCD – המתחיל באמפטיה Empathize תוכלו לקרוא כאן.

למילים של ווצקי לשיר Tiny glowing screens עם פרשנויות גולשים באתר Genius

מודעות פרסומת

טנגו תקשוב: יותר מידי טכנולוגיה ופחות מידי למידה?

כאשר אנחנו חושבים על טכנולוגיה בחינוך, אנחנו חושבים על מוטיבציה, על מחוייבות ללמידה, על התגייסות של הלומדים, על מתח וענין בלמידה, על חקר, על סקרנות שמקבלת מענה.

motiv

עוד דבר שעולה במוחינו כאשר אנחנו מדברים על טכנולוגיה, הוא חדשנות. חדשנות, כך חונכנו, היא חיובית. אנחנו startup nation. חדשנות היא קידמה, וקידמה מובילה את האנושות קדימה. קדימה- זה טוב. מה שמביא לקידמה, היא טכנולוגיה. ולכן טכנולוגיה היא דבר חיובי.

inno

אם טכנולוגיה היא דבר חיובי, חשוב מאד לחבר בינה לבין חינוך. חינוך הוא חשוב. הוא הכי חשוב. הוא מייצר את העתיד שנרצה לחיות בו, שחברה חפצת חיים מעצבת אותו דרך מערכת החינוך שהיא בונה.

כאן, אנחנו כבר הולכים על חבל דק. ממש דקיק. בקושי ניתן להבחין בו בכלל. כי אם טכנולוגיה היא דבר חיובי, ואנחנו רוצים בחינוך שלנו טכנולוגיה, קשה מאד שלא להאמין, שטכנולוגיה יכולה לשפר את החינוך. ומכאן קצרה מאד הדרך, לתת למי שבונה ומפתח טכנולוגיות, לעצב את הדרך שבה ילמדו במערכת החינוך. דרך קצרה אמרנו? הנה דוגמה שתעזור להמחיש את הבניית הקשר בין טכנולוגיה, קידמה חדשנות וחינוך. הנה סרטון, שמדגים כיצד נעשית ההבנייה של התפישה שטכנולוגיה, מייצרת חינוך טוב יותר. ישנם המון סרטונים כאלה, המראים את "הכיתה העתידית" בחרתי אחד, שמהווה דוגמה טובה ומייצגת. הסרטון מלווה במוסיקה מהסוג שמייצר התרגשות קלה בבטן, מעוררת אמפטיה, ציפייה. פתיחת דלת הכיתה מדליקה את האור, יחד איתו מגוון מרהיב של אמצעי המחשה בטכנולוגיה של מציאות מדומה, מולקולות צפות באויר, שולחן עבודה שהופך למתקן חימום למבחנות, חיישנים בכל מקום,  מקלדות וירטואליות ומסכים עוברים עם התלמידים בין עמדות העבודה. זה נראה נפלא. טכנולוגית. אבל הפדגוגיה…מה איתה? המורה במרכז, מחלקת את הציוד לתלמידים לקראת הניסוי, מה שאומר שהניסוי תוכנן מראש- מה שאומר, שלא היתה כאן חקירה אמיתית. לא התלמידים ממחישים בעזרת מציאות מדומה אלא המורים- מה שאומר שלא התלמידים עשו את החקר בעצמם, אלא המורה הוא מוביל הידע. לא ללמידה הזו פיללתי. כל הטכנולוגיה הנהדרת הזו, לא תשנה את החינוך, אם לא תשתנה הפדגוגיה.

פיתוח טכנולוגיה הוא תחום חשוב למדינת ישראל, כאמצעי לשמירה על מעמדה ויתרונה של ישראל בקרב אומות העולם, כמעצמה טכנולוגית. אך כאשר מנסים לשלב טכנולוגיה בחינוך כדי "לתקן פגמים במערכת החינוך הנובעים משיטות הוראה מיושנות, ירידה במעמד המורה וחוסר רלבנטיות אל מול העולם הדיגיטלי", או "להשתמש בטכנולוגיות החדשות ככלי להשגת המטרות של מערכת החינוך" (משפטים שנלקחו מתוך תכניות תקשוב לאומיות) כאן כבר יש בעיה.  בעיה הנובעת מהתפישה שטכנולוגיה תעשה את השינוי. מסתבר שזה לא קורה. כבר שנים רבות אנחנו יודעים ש"זה לא קורה"

כתבה מעיתון הארץ אודות אכזבה מהטמעת מחשבים בחינוך, 6 בנובמבר 1985

בערך בשנת 2000 החלו להישמע בגלוי קולות של אכזבה מכך ש"זה לא קורה". היום אנחנו כבר מבינים שטכנולוגיה לא תשנה את החינוך. פדגוגיה חדשה- יכולה לשנות את החינוך. ואיתה יבוא גם שימוש נכון בטכנולוגיה לצרכים הללו. ההתפכחות, מביאה איתה קולות חדשים. שאלות חדשות כמו זו שנשאלה על ידי בן ג'והנסון, הכותב באתר של ארגון Edutopia  במחיצה העוסקת ב"טרנדים" בחינוך:

Too Much Technology and Not Enough Learning?

האם יתכן ש"על חשבון" ההתמקדות בטכנולוגיה שכחנו את הלמידה?? ג'והנסון מספר שקרא את ספרה של אמנדה ריפלי "הילדים החכמים בעולם", ומתוך כך, שאל את עצמו כיצד היו נראים בתי הספר לו אולצו ללמד ללא טכנולוגיה. הוא מעלה שאלות נוקבות באשר להסחה שיוצרת טכנולוגיה מלמידה, ומביע געגוע לימים שבהם היתה בכיתה "פשוט למידה" :

"Sometimes I wish I could go back to the days of chalk boards and overhead transparencies, not just to simplify teaching and learning but to minimize distractions and focus on what is really important — just plain learning." 

 ההרהור של ג'והנסון מעניין. הוא מעניין כי הוא שונה, הולך נגד הכיוון, והוא מעניין במיוחד לאור ההקשר. אתר edutopia, מייצג ארגון שהקים ג'ורג' לוקאס, על מנת לתמוך בפדגוגיה עדכנית בחינוך. מדובר במאגר רחב יריעה של תכנים להוראה וללמידה, חדשות, ידיעות ורעיונות בתחום של פדגוגיה עדכנית משולבת תקשוב. ולכן, הבעת עמדה כזו מצידו של ג'והנסון היא לפחות אמיצה, אם לא מרדנית.

אבל ג'והנסון לא לבד.

קולות ספקניים אודות "יותר מידי טכנולוגיה" נשמעים בשנים האחרונות לא רק בתוך עולם החינוך אלא גם בעולמות אחרים: חוקרים ופרקטיקנים בתחומי הטכנולוגיה, סוציולוגיה ותקשורת שואלים גם הם שאלות נוקבות. ג'יירון לנייר הוא אחד מהם. לנייר נחשב לאחד מחלוצי מהפכת האינטרנט. מדען מחשבים גאון, שעזב את בית הספר בגיל 14, פיתח בשנות השמונים את המציאות המדומה והאוואטרים הראשונים, שימש כמדען הראשי בפרוייקט אינטרנט2, הקים ומכר חברות לאורקל, אדובי וגוגל, ונמצא ברשימת 300 האנשים הגדולים בהסטוריה לפי אנצ' בריטניקה. לנייר הוא גם מוסיקאי מחונן, מלחין ובעל אוסף ענק של כלי נגינה מיוחדים. איש ססגוני ורב תחומי, המכיר היטב את האינטרנט והיה בין מקדמי הקוד הפתוח, טוען היום, שהאינטרנט במתכונתו הנוכחית מוביל את כלכלת העולם לאסון שיביא לעוני של רוב מהאנושות מול עושר מופלג של מיעוט ממנה. בראיון שנתן ל"כלכליסט" ב2011, הוא טוען שהגיע הזמן להתפכח מאשליית האינטרנט החופשי, הגורמת נזקים חברתיים והשטחה של הידע ובראש וראשונה, נזקים כלכליים שיהיה קשה לתקנם. את רעיונותיו אלה, כתב לנייר במספר ספרים וביניהם בספר: Who owns the future? בדומה ללנייר, טוען דאגלס ראשקוף, תאורטיקן וחוקר מדיה, ממובילי הקוד הפתוח  ותומכי האינטרנט הנלהבים בימיו הראשונים, כי אנחנו נמצאים במצב מתמיד של "דיגיפרניה". בספרו "הלם ההווה" "Present Shock" הוא בוחן באופן ביקורתי את המצב המקוון תמיד, שבו נמצאת החברה היום, והשפעות חברתיות, פוליטיות  וכלכליות שיש למצב הזה. בספר קודם, בשם "תכנתו או תתוכנתו" Program or Be Programme" הוא כותב על אכזבותיו: "רבים מאתנו מגלים שהרשתות הספרתיות שלנו מגיבות בדרכים בלתי צפויות מראש, ואפילו באופן הנוגד את כוונותינו. קמעונאים שמהגרים אל הרשת רק מגלים שמחיריהם מאבדים את כושר התחרות בגלל שירותים אוטומטיים לצבירת מידע למכירות (אגרגטורים). יוצרי תרבות תופסים ערוצי הפצה אינטראקטיביים רק כדי לאבד את יכולתם למצוא אנשים המוכנים לשלם עבור תוכן שהיו מאושרים לקנות קודם לכן. אנשי חינוך אשר ציפו בקוצר רוח לנגישות אל אוצרות המידע של העולם לצורכי הוראתם מוצאים עצמם מול תלמידים המאמינים שמציאת תשובה בוויקיפדיה היא הגשמה מספקת של משימת חקירה. הורים שהאמינו שילדיהם יוכלו לנווט באופן אינטואיטיבי ורב-משימתי לעבר הצלחה מקצועית, עכשיו מודאגים כי אותם ילדים מאבדים את יכולתם להתמקד בדבר אחד כלשהו"(תודה לשפי גבעון על התרגום). שרי טרקל, העוסקת במחקר סוציולגי של מדע וטכנולוגיה ב MIT, מציגה בספרה Alone Together תופעות של השפעת הטכנולוגיה על הפרט ועל החברה לאורך 15 שנות מחקר. טרקל טוענת, כי אינטימיות וקרבה אנושית משתנות, והן הולכות ונעלמות מהחברה האנושית. במחקרה היא זיהתה תופעות של בדידות אנושית וחוסר אמפטיה שטכנולוגיה מהווה גורם מעודד להן. 

מימין לשמאל: ספריהם של ג'יוון לנייר, שרי טרקל ודאגלס ראשקוף
מימין לשמאל: ספריהם של ג'יוון לנייר, שרי טרקל ודאגלס ראשקוף

כתבה: צביה אלגלי