החופש ללמוד בחופש

מאת צביה אלגלי

במהלך השנים בהן שלחתי את ילדיי לבית הספר, אהבתי את החופש הגדול יותר מכל התקופות בשנת הלימודים. במקביל, תיעבתי אז כמו היום את הכותרות בעיתונות שזעקו  "מה לעשות עם הילדים בחופש הגדול?"

לחבריי סיפרתי תמיד כמה אני אוהבת את הימים הללו, שאפשרו  לי להקיץ באופן טבעי עם הזריחה, בלי להכין סנדביצ'ים (ככה זה אצלינו, מעולם לא הכנו כריכים) או לשמש שעון מעורר לסרבני השינה או ללוות לבית הספר, המקום שתמיד האמנתי והיום אני כבר יודעת, שעשה נזק יותר מתועלת.

עם השנים הבחנתי בתופעה מעניינת: בחופש הגדול הילדים היו עושים "קפיצה" התפתחותית. ולא רק הילדים שלי: כל הילדים. הם היו חוזרים ללימודים לא רק  גבוהים יותר, אלא גם מפותחים יותר רגשית וקוגניטיבית הרבה יותר מאשר בהשוואה לפרקי זמן דומים במהלך שנת הלימודים.

לתופעה הזו שמו לב גם חבריי וגם המורות שפגשו את הילדים עם פתיחת שנת הלימודים. מורות ומורים המלמדים במערכת החינוך יודעים ומכירים את התופעה הזו היטב.

כך הבנתי, שחופשה מבית הספר מאפשרת צמיחה. להבנה הזו הצטרפו במהלך השנים נסיון חיים ובשנים האחרונות גם תובנות שאספתי ממחקרים שונים. זוהי בעיני הוכחה נוספת לכך שבית הספר פי שהוא מתנהל היום פג תוקף.

פג תוקף, כיוון שברור שאי אפשר ולא צריך לאמן ילדים לבגרותם. כל חווית חיים בונה אותם למה שהם כעת ולמה שיהיו. ילדים לומדים מתוך התנסות ומתוך חיקוי, בדרך טבעית. החברה המערבית מגלה מחדש את מה שחברות פרימיטיביות יותר,  לא שכחו. את הדרך הבסיסית ללמוד: למידה משחקית. PLAY. אותה למידה שמתרחשת בגן ומופסקת באופן מלאכותי וחד בין כתלי בית הספר.

פיטר גריי מספר על חברות פרימיטיביות שבהן משחקים עד סוף גיל הנעורים. המבוגרים שם, יודעים שילדים לומדים על העולם מתוך משחק עם ילדים אחרים במגוון גילאים, תוך התבוננות וחיקוי ילדים אחרים ומבוגרים משמעותיים. , בית הספר שלנו לעומת זאת, מאמן ילדים מגיל שש במשימות שאינן רלבנטיות עבורם, הלקוחות מעולם המבוגרים וכך לא מותיר להם זמן ללמידה. זו הסיבה שילדים נהנים מההפסקות ולא מהשיעורים: ילדים כן נהנים ללמוד, אבל בדרך אחרת לחלוטין מזו הנהוגה בבית הספר. למעשה אנחנו לומדים מלידה עד גיל שש, ללא מורים וללא שיעורים, את כל הבסיס להבנתנו את העולם.

מערכת החינוך בעולם כולו מתמודדת עם ביקורת על ירידה בהישגים, שעמום וחוסר רלבנטיות. אני סבורה שלא מדובר בכשלון הנובע מאי עמידה במדדים בינלאומיים כאלה או אחרים. מדובר בכשלון בתפקיד החינוכי המשמעותי שיש לבית הספר כיום, והוא היכולת לגרום לבוגריו לרצות ללמוד כל חייהם. בתפקיד הזה בית הספר כושל כמעט ב100% מהמקרים.

החופש הגדול, משחרר את הילדים מחובותיהם הלימודיים המפריעים להם ומאפשר להם ללמוד. החופש הגדול הוא הזדמנות עבור אנשי חינוך ללמוד כיצד יכול בית הספר לחזור להיות רלבנטי.

אפשר לקבל המון השראה על למידה משחקית מפיטר גריי, פסיכולוג אבולוציוני החוקר את הנושא ומספר מה תפקיד המשחק בלמידה

יחי החופש הגדול!!

מודעות פרסומת

טנגו תקשוב: יותר מידי טכנולוגיה ופחות מידי למידה?

כאשר אנחנו חושבים על טכנולוגיה בחינוך, אנחנו חושבים על מוטיבציה, על מחוייבות ללמידה, על התגייסות של הלומדים, על מתח וענין בלמידה, על חקר, על סקרנות שמקבלת מענה.

motiv

עוד דבר שעולה במוחינו כאשר אנחנו מדברים על טכנולוגיה, הוא חדשנות. חדשנות, כך חונכנו, היא חיובית. אנחנו startup nation. חדשנות היא קידמה, וקידמה מובילה את האנושות קדימה. קדימה- זה טוב. מה שמביא לקידמה, היא טכנולוגיה. ולכן טכנולוגיה היא דבר חיובי.

inno

אם טכנולוגיה היא דבר חיובי, חשוב מאד לחבר בינה לבין חינוך. חינוך הוא חשוב. הוא הכי חשוב. הוא מייצר את העתיד שנרצה לחיות בו, שחברה חפצת חיים מעצבת אותו דרך מערכת החינוך שהיא בונה.

כאן, אנחנו כבר הולכים על חבל דק. ממש דקיק. בקושי ניתן להבחין בו בכלל. כי אם טכנולוגיה היא דבר חיובי, ואנחנו רוצים בחינוך שלנו טכנולוגיה, קשה מאד שלא להאמין, שטכנולוגיה יכולה לשפר את החינוך. ומכאן קצרה מאד הדרך, לתת למי שבונה ומפתח טכנולוגיות, לעצב את הדרך שבה ילמדו במערכת החינוך. דרך קצרה אמרנו? הנה דוגמה שתעזור להמחיש את הבניית הקשר בין טכנולוגיה, קידמה חדשנות וחינוך. הנה סרטון, שמדגים כיצד נעשית ההבנייה של התפישה שטכנולוגיה, מייצרת חינוך טוב יותר. ישנם המון סרטונים כאלה, המראים את "הכיתה העתידית" בחרתי אחד, שמהווה דוגמה טובה ומייצגת. הסרטון מלווה במוסיקה מהסוג שמייצר התרגשות קלה בבטן, מעוררת אמפטיה, ציפייה. פתיחת דלת הכיתה מדליקה את האור, יחד איתו מגוון מרהיב של אמצעי המחשה בטכנולוגיה של מציאות מדומה, מולקולות צפות באויר, שולחן עבודה שהופך למתקן חימום למבחנות, חיישנים בכל מקום,  מקלדות וירטואליות ומסכים עוברים עם התלמידים בין עמדות העבודה. זה נראה נפלא. טכנולוגית. אבל הפדגוגיה…מה איתה? המורה במרכז, מחלקת את הציוד לתלמידים לקראת הניסוי, מה שאומר שהניסוי תוכנן מראש- מה שאומר, שלא היתה כאן חקירה אמיתית. לא התלמידים ממחישים בעזרת מציאות מדומה אלא המורים- מה שאומר שלא התלמידים עשו את החקר בעצמם, אלא המורה הוא מוביל הידע. לא ללמידה הזו פיללתי. כל הטכנולוגיה הנהדרת הזו, לא תשנה את החינוך, אם לא תשתנה הפדגוגיה.

פיתוח טכנולוגיה הוא תחום חשוב למדינת ישראל, כאמצעי לשמירה על מעמדה ויתרונה של ישראל בקרב אומות העולם, כמעצמה טכנולוגית. אך כאשר מנסים לשלב טכנולוגיה בחינוך כדי "לתקן פגמים במערכת החינוך הנובעים משיטות הוראה מיושנות, ירידה במעמד המורה וחוסר רלבנטיות אל מול העולם הדיגיטלי", או "להשתמש בטכנולוגיות החדשות ככלי להשגת המטרות של מערכת החינוך" (משפטים שנלקחו מתוך תכניות תקשוב לאומיות) כאן כבר יש בעיה.  בעיה הנובעת מהתפישה שטכנולוגיה תעשה את השינוי. מסתבר שזה לא קורה. כבר שנים רבות אנחנו יודעים ש"זה לא קורה"

כתבה מעיתון הארץ אודות אכזבה מהטמעת מחשבים בחינוך, 6 בנובמבר 1985

בערך בשנת 2000 החלו להישמע בגלוי קולות של אכזבה מכך ש"זה לא קורה". היום אנחנו כבר מבינים שטכנולוגיה לא תשנה את החינוך. פדגוגיה חדשה- יכולה לשנות את החינוך. ואיתה יבוא גם שימוש נכון בטכנולוגיה לצרכים הללו. ההתפכחות, מביאה איתה קולות חדשים. שאלות חדשות כמו זו שנשאלה על ידי בן ג'והנסון, הכותב באתר של ארגון Edutopia  במחיצה העוסקת ב"טרנדים" בחינוך:

Too Much Technology and Not Enough Learning?

האם יתכן ש"על חשבון" ההתמקדות בטכנולוגיה שכחנו את הלמידה?? ג'והנסון מספר שקרא את ספרה של אמנדה ריפלי "הילדים החכמים בעולם", ומתוך כך, שאל את עצמו כיצד היו נראים בתי הספר לו אולצו ללמד ללא טכנולוגיה. הוא מעלה שאלות נוקבות באשר להסחה שיוצרת טכנולוגיה מלמידה, ומביע געגוע לימים שבהם היתה בכיתה "פשוט למידה" :

"Sometimes I wish I could go back to the days of chalk boards and overhead transparencies, not just to simplify teaching and learning but to minimize distractions and focus on what is really important — just plain learning." 

 ההרהור של ג'והנסון מעניין. הוא מעניין כי הוא שונה, הולך נגד הכיוון, והוא מעניין במיוחד לאור ההקשר. אתר edutopia, מייצג ארגון שהקים ג'ורג' לוקאס, על מנת לתמוך בפדגוגיה עדכנית בחינוך. מדובר במאגר רחב יריעה של תכנים להוראה וללמידה, חדשות, ידיעות ורעיונות בתחום של פדגוגיה עדכנית משולבת תקשוב. ולכן, הבעת עמדה כזו מצידו של ג'והנסון היא לפחות אמיצה, אם לא מרדנית.

אבל ג'והנסון לא לבד.

קולות ספקניים אודות "יותר מידי טכנולוגיה" נשמעים בשנים האחרונות לא רק בתוך עולם החינוך אלא גם בעולמות אחרים: חוקרים ופרקטיקנים בתחומי הטכנולוגיה, סוציולוגיה ותקשורת שואלים גם הם שאלות נוקבות. ג'יירון לנייר הוא אחד מהם. לנייר נחשב לאחד מחלוצי מהפכת האינטרנט. מדען מחשבים גאון, שעזב את בית הספר בגיל 14, פיתח בשנות השמונים את המציאות המדומה והאוואטרים הראשונים, שימש כמדען הראשי בפרוייקט אינטרנט2, הקים ומכר חברות לאורקל, אדובי וגוגל, ונמצא ברשימת 300 האנשים הגדולים בהסטוריה לפי אנצ' בריטניקה. לנייר הוא גם מוסיקאי מחונן, מלחין ובעל אוסף ענק של כלי נגינה מיוחדים. איש ססגוני ורב תחומי, המכיר היטב את האינטרנט והיה בין מקדמי הקוד הפתוח, טוען היום, שהאינטרנט במתכונתו הנוכחית מוביל את כלכלת העולם לאסון שיביא לעוני של רוב מהאנושות מול עושר מופלג של מיעוט ממנה. בראיון שנתן ל"כלכליסט" ב2011, הוא טוען שהגיע הזמן להתפכח מאשליית האינטרנט החופשי, הגורמת נזקים חברתיים והשטחה של הידע ובראש וראשונה, נזקים כלכליים שיהיה קשה לתקנם. את רעיונותיו אלה, כתב לנייר במספר ספרים וביניהם בספר: Who owns the future? בדומה ללנייר, טוען דאגלס ראשקוף, תאורטיקן וחוקר מדיה, ממובילי הקוד הפתוח  ותומכי האינטרנט הנלהבים בימיו הראשונים, כי אנחנו נמצאים במצב מתמיד של "דיגיפרניה". בספרו "הלם ההווה" "Present Shock" הוא בוחן באופן ביקורתי את המצב המקוון תמיד, שבו נמצאת החברה היום, והשפעות חברתיות, פוליטיות  וכלכליות שיש למצב הזה. בספר קודם, בשם "תכנתו או תתוכנתו" Program or Be Programme" הוא כותב על אכזבותיו: "רבים מאתנו מגלים שהרשתות הספרתיות שלנו מגיבות בדרכים בלתי צפויות מראש, ואפילו באופן הנוגד את כוונותינו. קמעונאים שמהגרים אל הרשת רק מגלים שמחיריהם מאבדים את כושר התחרות בגלל שירותים אוטומטיים לצבירת מידע למכירות (אגרגטורים). יוצרי תרבות תופסים ערוצי הפצה אינטראקטיביים רק כדי לאבד את יכולתם למצוא אנשים המוכנים לשלם עבור תוכן שהיו מאושרים לקנות קודם לכן. אנשי חינוך אשר ציפו בקוצר רוח לנגישות אל אוצרות המידע של העולם לצורכי הוראתם מוצאים עצמם מול תלמידים המאמינים שמציאת תשובה בוויקיפדיה היא הגשמה מספקת של משימת חקירה. הורים שהאמינו שילדיהם יוכלו לנווט באופן אינטואיטיבי ורב-משימתי לעבר הצלחה מקצועית, עכשיו מודאגים כי אותם ילדים מאבדים את יכולתם להתמקד בדבר אחד כלשהו"(תודה לשפי גבעון על התרגום). שרי טרקל, העוסקת במחקר סוציולגי של מדע וטכנולוגיה ב MIT, מציגה בספרה Alone Together תופעות של השפעת הטכנולוגיה על הפרט ועל החברה לאורך 15 שנות מחקר. טרקל טוענת, כי אינטימיות וקרבה אנושית משתנות, והן הולכות ונעלמות מהחברה האנושית. במחקרה היא זיהתה תופעות של בדידות אנושית וחוסר אמפטיה שטכנולוגיה מהווה גורם מעודד להן. 

מימין לשמאל: ספריהם של ג'יוון לנייר, שרי טרקל ודאגלס ראשקוף
מימין לשמאל: ספריהם של ג'יוון לנייר, שרי טרקל ודאגלס ראשקוף

כתבה: צביה אלגלי

כי אמיתית היא ו(לא) גם סמל – מכונת הלמידה המתוכנתת של סקינר בת 60

השנה היא 1954 ,  ב.פ. סקינר- אותו סקינר ש"לימד" יונים לשחק פינג-פונג, מספר בשידור בטלוויזיה, על מכונת הלמידה המשוכללת שהמציא.

skinner-600
יונים מתרגלות משחק פינג-פונג על פי עקרונות הלמידה המסתגלת Adaptive learning של סקינר

סקינר מתאר בסרט בהתרגשות, את היתרונות של תהליך הלמידה שעושה התלמיד בעזרת המכונה. הוא טוען, שההשפעה של המכונה על הלמידה ועל בית הספר היא דרמטית. התלמיד לא צריך לחכות לתשובה ולאישור התרגיל, המוטיבציה שלו גדלה כי הוא הוא נהנה ולא צריך להכריח את עצמו ללמוד, הריכוז שלו מצויין, המכונה מייצרת רמה גבוהה של למידה והתלהבות. התקדמות בקצב אישי. אין בזבוז של זמן- תלמידים חזקים מתקדמים מהר, וחלשים מתקדמים לאט יותר, החזקים לא צריכים לחכות לחלשים. כל תלמיד מתקדם לפי תכנית אישית, עד לשליטה בחומר. הצעדים קטנים כך שנוצר בטחון של התלמיד בידע שלו. הוא לא נבחן, אבל הוא יכול לקבל רמזים ולהתקדם מתוך תחושת הבטחון. ההתקדמות היא תמיד בכיוון הנכון, ומתרחשת רק כאשר התלמיד למד את כל השלבים, מבלי להחסיר פריט ידע. היבט חשוב נוסף הוא שהספק החומר הוא כפול מאשר בשיטות הרגילות בכיתה. המורה המכוון את הלמידה קרוב לתלמיד, יותר ממפתח ספרי למידה ולכן יכול להתאים את הלמידה לתלמיד.

הכל נשמע נהדר.

מטרות שאנו מאמצים בשמחה גם היום – למידה מתוך הנעה, ריכוז, התקדמות בקצב אישי, עניין..

נודה על האמת, למדנו לאורך השנים להתייחס לשם "סקינר" בשאט נפש. האיש שפיתח תורת למידה המתבססת על עקרונות של ביהביוריזם, הפך לשם גנאי המתאר תהליכי למידה עקרים, המבוססים על תרגול ולא על הבנה. בדומה לאילוף חיות- התקדמות בצעדים קטנים…תמיד בכיוון הנכון…

60 שנה חלפו והשימוש בטכנולוגיה ללמידה, מאתגר היום לפחות כמו אז. מאפייניו של מחשב, ושל טכנולוגיה דיגיטלית מסוגים נוספים התבררו כנכונים על מנת לשמש כמכונת תרגול ,   אך קהילת האנשים העוסקים בפיצוח ובניתוח תהליכי למידה, מחפשת עדיין אחר הדרכים הנוספות, הנכונות, התורמות, לעשות שימוש בטכנולוגיה דיגיטלית בלמידה. אנו תרים אחר הדרך להיעזר בטכנולוגיה ללמידה מתוך הנעה, ריכוז, התקדמות בקצב מותאם ואישי. ולמרות שבשנים הללו חלו התפתחויות גדולות בעולם הטכנולוגיה, טרם נמצאה הדרך לשלב אותה ולהיעזר בה לשם מימוש המטרות הללו.

יש תחושה של דשדוש. מיטיב לתאר אותה הסרטון המדובב על ידי סקינר המתאר את מכונת הלמידה, אותו סרטון משנת 1954, בגירסה מחודשת מ-2013. מצאו את ההבדלים…

השיר "בת שישים"